תהומות (1)

"תיזהרי לא ליפול. יש שם תהום!"
"למה להיזהר?"
"כי את יכולה ליפול לתוכה, זה למה."
"אז מה?"
"מזא'תאמרת אז מה? את יכולה לחטוף מכה הגונה, להתרסק לגמרי
ואחר כך ייקח לך שנים אפילו כדי לצאת משם, אם בכלל תצליחי להשתקם ולצאת."
"תודה על הדאגה אבל אתה יודע, תהומות לא נמצאות שם סתם."
"אז מה?"
"אז הן לא יכולות להישאר ריקות. מישהו חייב ליפול לתוכן."
"למה?"
"כי הן עלולות להתאכזב אם אף אחד לא ייגע בהן."
"אם משהו חייב לגעת בהן אפשר לזרוק לתוכן איזו אבן. את לא חייבת להפיל את עצמך בשביל זה."
"לא. זה לא טוב. זה לא היעוד שלהן."
"מה לא היעוד שלהן?"
"לספוג אבנים. הן יכולות להיהרס מזה לגמרי."
"אז מה כן היעוד שלהן?"
"הן נמצאות שם כדי שמישהו חיי ייפול לתוכן ויימלא את הקרקעית שלהן בדמעות שלו."
"ואז?"
"אז התהום תמלא את היעוד שלה – לספוג, והמישהו יימלא את היעוד שלו -
לבכות, לצמוח ולטפס חזרה למעלה."
"אה."
"טוב, להתראות חבר."
"רגע. בסדר. אם את חייבת ליפול עכשיו לתוך התהום הזאת
ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעצור אותך,
אז בסדר, תפלי. אבל לפחות תעצמי את העיניים."
"אוי, כמה שאתה מצחיק אותי."
"לא התכוונתי להצחיק. אני רציני לגמרי."
"אבל אתה בכל זאת מצחיק."
"מה מצחיק בדיוק?"
"שאתה לא יודע."
"לא יודע שמה?"
"שאף אחד לא נופל לתהום במקרה.
תמיד נופלים לתהומות בעיניים פקוחות לרווחה. בציפייה. אתה מבין?"
"לא נראה לי."
"אז תתחיל לפקוח את העיניים. זה יכול לעזור לך להבין."

 

תהומות (2) - זה כבר לא יישנה לי.

"וואי. את עדיין כאן?"
"כן."
"מה, ריסקת את הברכיים?"
"כן, אבל הן השתקמו כבר."
"ואת הידיים?"
"גם."
"ואת האצבעות והראש וה......?"
"כן. כן. ריסקתי הככככככל. אבל אל תדאג, הכל כבר השתקם."
שקט.
"אם הכל משוקם, אז למה את עדיין כאן?"
שקט.
"זו התהום. יש איזו בעיה איתה?"
"ממש לא. תאמין לי, היא קיבלה את שלה. היא כבר רוויה לגמרי."
"אני לא מבין למה את לא עולה."
"אני פוחדת."
"פוחדת?"
"כן."
"ממה?"
שקט.
"אם הבעיה היא שאת פוחדת למעוד בדרך למעלה אז אני מוכן לרדת אליך ולעזור לך לטפס."
"תודה. זה לא זה. זה בגלל הדברים."
"דברים?"
"הדברים שהבאתי איתי לכאן. עכשיו הם קבורים עמוק באדמה של התהום הזו.
אני פוחדת להשאיר אותם כאן."
"בשביל זה ירדת. בשביל לקבור ולשכוח. לא?"
"כן, אבל בכל זאת. אם אני אעלה למעלה נקייה,
בלי כל הדברים ההם שקברתי
ופתאום יום אחד יהיו דברים אחרים שיחזרו ויגידו שהם חשבו על זה ושהם מצטערים,
זה כבר לא יישנה לי."
"אה."
שקט.
"מה?"
"כבר אמרתי לך שאת מוזרה, נכון?"
"נכון."
"טוב. רק רציתי להיות בטוח."

 

תהומות (3) - יורד אלייך.

"היי. מה אתה עושה?"
"יורד אלייך."
"רגע. עצור. מזת'אמרת יורד אלי?"
"יורד זה ההיפך מעולה. יורד. למטה."
"לא, לא. חכה. עצור. אסור לך לרדת לכאן. רגע..."
"אסור? מצטער, אין ברירה אחרת."
"הלללללווווו. אל תרד לכאן בשום אופן. אתה שומע אותי?"
"ברור. שומע מלידה, אבל יורד בכל זאת."
"שיוואוו. אתה משוגע לגמרי."
"מצחיקה. טוב שהבנת את זה סוף סוף. נראה לך שאם הייתי שפוי הייתי חבר שלך?"
"לא! אתה לא יכול לעשות את זה. זו התהום שלי."
"יודע. התהום כולה שלך."
"אתה לא מבין. זו ה ת ה ו ם שלי. אתה לא יכול לרדת לכאן בשום אופן."
"בטח שיכול, הנה תראי, עוד כמה דקות ואני איתך, בתוכה."
"אויייי. מה עשית? אתה לא מבין? תהום אחת יכולה להכיל רק מישהו אחד."
"יודע."
"אז למה ירדת? לא נוכל להישאר פה שנינו."
שקט.
"איפה הדברים?"
"איזה דברים?"
"אלו שקברת?"
"אה. הם כאן, בתוך האדמה...אויש, מזה? מה אתה עושה?"
"חופר."
"חופר? למה? לא, אל תחפור לי אל הדברים שלי. עזוב אותי. לך. תפסיק עם זה. אוי...אוי..."
"מצטער מתוקה. לפעמים אין דרך אחרת.
עכשיו, תרימי את הראש. נו, אני מחכה.
תרימי. נגבי את הדמעות. תסתכלי אלי.
יפה."
"אוי. הדברים שלי בידיים שלך. מה אתה עושה איתם?"
"מנקה."
"מההההההה?"
"מנקה אותם כדי שתוכלי לראות אותם כמו שהם באמת בלי כל הג'יפה."
דמעות.
מלא דמעות.
"זהו. סיימתי. סתכלי עכשיו."
"לא מסוגלת."
"סתכלי אמרתי לך."
"למה היית חייב לעשות את זה? למה?"
"כי היית כאן יותר מידי זמן."
"מי קובע כמה זה יותר מידי? ככה זה תהומות.
אתה חייב להבין.
מי שיורד אליהן יודע שאין טעם למהר כאן.
הן צריכות את הזמן שלהן להכיל ולספוג."
"כן, הזמן שלהן. אבל בינתיים הזמן שלך – אוזל.
אנ'לא יכול להרשות את זה. מצטער מאמי. את מאוד חשובה לי."

שקט.

"רואה איך הדברים נראים כשהם בידיים שלי?"
"רואה."
"ונכון שהם קצת שונים מאיך שהם נראו קודם?"
"שונים."
"יופי. בואי מותק. עכשיו נחפור, נקבור אותם ביחד
ואחר כך נעלה למעלה יד ביד. טוב?"