גיליתי אותו אתמול בערב.

פרוע, חסר גבולות

חושף בהתרסה את כל הביפנוכו.

נלחצתי

ברור שנלחצתי.

כבר ראיתי איך כל הבטטה יוצאת מעצמה דרכו

דרך החור הבלתי צפוי והמאיים

אבל אז עצרתי,

נשמתי עמוק

וחשבתי

ונזכרתי שזו המהות בעצם

של בטטה וחברותיה למשפחת ה'קיטשאפ'

לייצג אותנו. את העולם האמיתי.

וכמו בעולם האמיתי, אם יש בעייה

אפשר להיבהל ולזרוק

אבל גם אפשר לתקן, לתפור, לאחות קצוות.

עכשיו יש לה צלקת חדשה.

אני לא פוחדת מצלקות.

בעייני הן סוג של הוכחה

שאנחנו חיים וחווים.

(**)